אחדות החסידים – "שלך כמו שלי"
מאת: אלישיב הכהן קפלון -מתוך טור שפורסם בשבועות 'כפר חב"ד' – י"ד אייר תש"פ.
בפתגם היומי ב"היום יום" , ט"ו באייר, נוכל לקבל המחשה מעניינת למושג 'אחדות':
בִּימֵי אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן, הָיָה שָׁגוּר בְּפִי הַחֲסִידִים הַפִּתְגָּם הַבָּא:
פְּרוּסַת הַלֶּחֶם שֶׁבִּרְשׁוּתִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ, בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהִיא שֶׁלִּי!
הֵם דִּיְּקוּ לְהַקְדִּים וְלוֹמַר: "שֶׁלְּךָ" כְּמוֹ "שֶׁלִּי", וְלֹא: "שֶׁלִּי" כְּמוֹ "שֶׁלְּךָ".
שימו לב: 'שלך כמו שלי'. קודם היא שלך, ונכון שהיא גם שלי. איזה ביטול! מכאן ניתן להבין את הכנסת האורחים המופלאה שהיתה אצל חסידים רבים למעלה ממדידה והגבלה; 'שלך כמו שלי', ובפירוש לא: "קודם שלי ("אל תשכח שאתה לא בעל-הבית כאן"), ורק אחר-כך שלך" ("כדי שעל ידך ארוויח – אני בעל הבית – מצווה נוספת").
כשלומדים פרק ל"ב בתניא בנושא האחדות, שהיא נובעת מהביטול, הכל מובן וברור; הבעיה היא רק ביישום.. מדוע?
כאן אנו נכנסים להבדל בין מוחין ומדות, ולתפקיד של ספירת העומר כהכנה למתן תורה:
המידות הן עיקר ישותו ומציאותו של האדם; המוחין הם המפתח להתבטלות. לכן המידות עשויות לגרום לפירוד בין אדם לחברו, ואילו דיון ענייני, לגופו של ענין, תורם לפיוס ולהסכמה.
ספירת העומר עניינה "וספרתם לכם", להביא לבירור המידות על ידי אור המוחין ("וספרתם" מלשון ספירות ובהירות) כמבואר בחסידות. וכך מתכוננים למתן תורה שבו גילוי התורה, החכמה האלוקית שמביאה את האדם להתבטלות מלאה אל הקב"ה.
נמצא, שהתגברות המידות הם שורש הבעיה, והפתרון נמצא בתחום הגברת המוחין. אז איך עושים את זה?
לימוד החסידות מרומם את האדם. לימוד התורה בכלל שונה מתפלה, בכך שאינו תלוי בדרגת האדם ואופן תפלתו, אלא הוא יכול להיות שייך לכל מי שילמד, ובמיוחד בלימוד החסידות שבה ניכר בגלוי שהנושא הוא – האלקות.
כשמעוניינים להבין מה ה' רוצה מאיתנו, מהי הכוונה העליונה בירידת הנשמות לעולם הזה, ובפרט בחושך הגלות והקשיים – אז מתרוממים אל החכמה וניתן להתאחד עם כל מי שלומד אף הוא חסידות ומנסה להתרומם מן החומריות, אבל גם עם כל אדם.
אם חלילה לא מעוניינים להבין מהי המטרה, ומסתפקים ב'סיכום החומר' ו'עשייה לעילא' בלבד, ולא מעוניינים להתרומם מעט מהחומריות [וכל-שכן אם חלילה אדרבה – שבתירוצים חסידיים של "דירה בתחתונים" מקדשים את החומריות כשלעצמה, ר"ל] – אזי באמת לא מתרוממים.
וכאן ההבדל בתוצאות:
'חסידישער איד' נקרא – מי שיש בו ביטול, בפני הקב"ה ובפני הזולת. חד וחלק. איך יש לו את זה? כי הוא לומד חסידות בכל יום, ואם-לאו הוא אינו 'חסידישער איד'.
חסיד שאינו חסידישער איד… הוא זה שאין בו ביטול, כי הוא לא לומד חסידות, וזאת, על אף שהוא עושה הרבה מצוות ואף מזכה את הרבים; הרבי ורבותינו נשיאינו מעולם לא פוטרים ולא יפטרו אותו ואותנו מהדבר הכי יסודי לכל חסיד – פשוט ללמוד חסידות! כי זוהי הדרך היחידה לאחדות אמיתית.
ההסבר לכך:
נתאר לעצמנו אדם שמלא ברצונות אישיים בענינים גשמיים ואפילו בעניינים רוחניים, ופתאום מישהו מתנגש בו ונוהג באופן שונה ממה שנראה לו. התגובה הראשונה תהיה נגזרת מסוג האישיות שלו: אם רצונותיו קובעים בכל דבר – גם כאן הוא מעוניין ששום דבר לא יפריע לו לשליטה מלאה בשטח, שלא תהיה שום דעה מנוגדת למה שנראה בעיניו.
לעומתו, אדם שאינו להוט כל-כך במילוי רצונותיו, ואדרבה, הוא משתדל לחשוב פחות על עצמו ויותר על מה שנדרש ממנו – אדם כזה מסוגל ביתר קלות לשמוע דעה אחרת, גם מנוגדת, ולחפש נקודה משותפת בינו לבין הזולת.
זה מה שקורה כאשר לומדים חסידות: המידות פחות גועשות, המוחין גוברים, וקל יותר לזהות את הנקודה הפנימית שמחברת גם בין שתי דעות שבחיצוניות נראות מנוגדות לגמרי.
במלים פשוטות:
אילו היו מודיעים כרגע, שזה קרה… שהרבי מחלק לעקאח… וכל החסידים נוהרים ועוברים 'לאחדים כאחד' ליד הרבי בהתרגשות עצומה – מה היינו אומרים לאחר מכן בהתוועדות שלא תיגמר לעולם? – שהנקודה הפנימית של כל אחד ואחד מהחסידים היא – הרבי והחסידות; אז למה שלא נחשוב כך מראש?