| אַבַּיֵּי |
אחיינו ותלמידו של רבה בר נחמני וחברו ובר הפלוגתא של רבא. התייתם מאביו ואמו וגדל אצל דודו רבה (שמו היה "נחמני" והוא כונה "אביי", מלשון אבי', כי שמו היה כשם אביו של רבה). היה גם תלמידו של רב יוסף. כיהן כראש ישיבת פומבדיתא לפני רבא. |
| רַבִּי אֱלִיעֶזֶר |
בן הורקנוס, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. קרא עליו: "בור סוד שאינו מאבד טיפה". היה מתלמידי בית שמאי, בר הפלוגתא של רבי יהושע. |
| רַבִּי אֶלְעָזָר (הָאָמוֹרָא) |
בן פדת. עלה מבבל. גדול תלמידיו של רבי יוחנן. לא אמר דבר שלא שמע מפיו. לאחר פטירת רבי יוחנן כיהן כשנה אחת תחתיו עד לפטירתו הוא. |
| רַבִּי אֶלְעָזָר (הַתַּנָּא) |
בן שמוע. מתלמידי רבי עקיבא. העמיד תלמידים הרבה, ביניהם רבי יהודה הנשיא. האריך ימים, מוזכר בין עשרת הרוגי מלכות. |
| רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה |
חכם, עשיר ומיוחס. דור עשירי לעזרא הסופר. התמנה לנשיא לצדו של רבן גמליאל. |
| רַבִּי אַמִּי |
עלה מבבל יחד עם רבי אסי, שניהם כוהנים חשובים, למדו אצל רבי יוחנן ותלמידיו. רבי אמי כיהן כראש ישיבת ארץ ישראל בטבריה וקיסריה. |
| רַבִּי אַסִּי |
חברו ודן לצדו של רבי אמי. |
| רַב אַשִּׁי |
עורך התלמוד הבבלי. היה גְדול אמוראי בבל בדור השישי. היו אצלו תורה וגדולה. במשך כשישים שנה עמד בראשות ישיבת מתא מחסיא (שליד סורא), שם ערך את התלמוד עם חכמי דורו. שמו מופיע ברבים מסיומי הסוגיות כחותם סוגיות התלמוד. |
| רַב הוּנָא |
גְדול חכמי בבל בדור השני. כיהן כראש ישיבת סורא לאחר פטירת רב. בנו היה רבה בר רב הונא. |
| רַב זְבִד |
אמורא בדור החמישי, מתלמידי רבא. היה בקיא במשניות וברייתות. |
| רַבִּי חִיָּא |
עלה מבבל. מגדולי תלמידיו של רבי יהודה הנשיא. הפיץ המשניות לילדי ישראל. בירר וחיבר את ספר הברייתות המרחיבות ומבארות את דברי המשנה. ברייתות שיצאו מבית מדרשו ומבית מדרשו של תלמידו רב הושעיא – נחשבות ברייתות מוסמכות. |
| רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא |
תלמיד רב בבבל, עלה לארץ ישראל ולמד תורה אצל רבי יוחנן. |
| רַב חִסְדָּא |
עשיר וחכם, תלמיד חבר של רב הונא בעיר סורא. שניהם נקראים "חסידי בבל". |
| רַבִּי טַרְפוֹן |
חכם ועשיר. בצעירותו היו מהלויים בבית המקדש, לאחר החורבן היה מחכמי יבנה. |
| רַב יְהוּדָה |
תלמיד רב ושמואל. קיבל מהם הרבה הלכות ופירושי המשנה. חיבר כמה תפילות. מייסד ישיבת פומבדיתא שנודעה בחריפותה. |
| רַבִּי יְהוּדָה |
(ברבי עילאי), חסיד, מתלמידי רבי עקיבא. הלכה נפסקה כמותו במחלוקותיו עם רבי מאיר. |
| רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא |
בנו של רשב"ג ומצאצאי הלל הזקן. למד אצל תלמידי רבי עקיבא. עורך המשנה, הוסיף עליה פירושים וביאורים כ'תוספתא' מבחוץ ("כאן שנה רבי"). |
| רַבִּי יוֹחָנָן |
גְדול אמוראי ארץ ישראל. מניח את הבסיס והיסודות של התלמוד הירושלמי. למד אצל רבי יהודה הנשיא בקטנותו. שימש שנים רבות כראש ישיבת טבריה. |
| רַבִּי יוֹסֵי |
דור רביעי לתנאים. מתלמידי רבי עקיבא, בנו של רבי חלפתא מציפורי, בדרך כלל הלכה כמותו לפי ש"נימוקו עמו". |
| רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי |
דור השלישי לתנאים. צדיק, חכם וחריף שבא מהגליל לישיבת יבנה.. |
| רַב יוֹסֵף |
אמורא בדור השלישי בבבל. חברו ובר הפלוגתא של רבה. היה סומא. מכונה "סיני", על שם בקיאותו המופלאה במשניות וברייתות אותם מביא בשם "תני רב יוסף". |
| רַבִּי יִרְמְיָה |
עלה מבבל ללמוד אצל תלמידי רבי יוחנן, רבו המובהק היה רבי זירא. מפורסם בבעיות שהעלה שחקרו בדקדוקי הלכות, וכן בסיכום ההלכות בכללים לזיכרון. |
| רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא |
אמורא בדור השני-שלישי בארץ ישראל. מתלמידיו המובחרים של רבי יוחנן, בקיא בהלכה ובאגדה. |
| רַבִּי יִשְׁמָעֵאל |
תלמידו, חברו ובר הפלוגתא של רבי עקיבא, יסד ישיבה "דבי רבי ישמעאל". |
| רַב כָּהֲנָא |
תלמיד רבא. העמיד תלמידים רבים בישיבת פום נהרא. תלמידו המובהק הוא רב אשי. |
| רַבִּי מֵאִיר |
תנא מתלמידי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. נוסחתו הייתה הבהירה ביותר מבין נוסחאות המשנה, ולכן קבע רבי את 'סתם המשנה' שלא הוזכר בה שֵם כגירסת רבי מאיר. היה חריף ביותר, עד שחכמים לא יכלו לרדת לסוף דעתו ולכן לא פסקו הלכה כמותו. |
| מָר בַּר רַב אָשֵׁי |
בנו של רב אשי וממלא מקומו בראשות ישיבת סורא. חתם בכינוי "טביומי". |
| רַב נַחְמָן |
דיין וראש ישיבת נהרדעא לאחר פטירת שמואל. למרות צעירותו נודע לאחד מחכמי הדור השני במקביל לרב יהודה ולרב הונא. לאחר חורבן נהרדעא עבר לעיר מחוזא, שם למד אצלו האמורא רבא. |
| רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק |
ממסדרי הגמרא. תלמיד רב נחמן ורב חסדא. ראש ישיבת פומבדיתא לאחר פטירת רבא. עשה סימנים לסדר וזיכרון התורה שבעל פה. |
| רַבִּי עֲקִיבָא |
תנא מחכמי יבנה (דור השלישי). היה רועה צאן בירושלים שלפני החורבן. בגיל ארבעים התחיל ללמוד תורה, עד שהפך לגדול מעבירי המשנה. תלמידיו המפורסמים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי אלעזר. |
| רַב פָּפָּא |
אמורא בדור החמישי. תלמיד רבא. ראש ישיבת נרש. נודע בשיטת התיווך שלו בין דעות שונות במטרה לחברם יחד. |
| רַב |
אמורא בדור הראשון. גְדול חכמי בבל. מתלמידי רבי יהודה הנשיא. אחיינו של רבי חייא. מאז שירד לבבל נוסדו הישיבות בבבל בדוגמת ישיבת הסנהדרין בארץ ישראל. יסד את ישיבת סורא. הלכה כמותו (במחלוקותיו עם שמואל) בדיני איסורים. |
| רָבָא |
אמורא מפורסם בדור הרביעי. תלמיד רב נחמן וחבֵרו של אביי. שניהם יחד נודעו בבקיאותם ובחריפותם, עד שהדיון התלמודי העמוק נקרא על שמם "הוויות אביי ורבא". שימש כראש ישיבת פומבדיתא לאחר פטירת אביי. |
| רַבָּה |
ראש ישיבת פומבדיתא בדור השלישי וחברו ובר הפלוגתא של רב יוסף. נקרא "עוקר הרים וטחנן זה בזה בסברה" על שם עוצם חכמתו וחריפותו. היה בקיא גם בסדרים זרעים וטהרות (שאמוראים אחרים לא היו כה בקיאים בהם). |
| רַבָּה בַּר בַּר חָנָה |
מתלמידי רבי יוחנן, שימש כ'נחותי' שהעביר את דברי התורה מארץ ישראל לבבל, ידוע בסיפוריו המופלאים ממסעותיו במדברות. |
| רָבִינָא |
בצעירותו למד אצל רבא. עורך הגמרא לצדו של רב אשי. |
| רֵישׁ לָקִישׁ |
בקטנותו ראה את רבי. בשל גבורתו וכוחו נתפס לקבוצת גיבורים וסר מהדרך. רבי יוחנן החזירו למוטב ולקחו כחתן לאחותו בתנאי שילמד תורה. היה שקדן מופלא ולמד אצל תלמידי רבי, בר קפרא ורבי ינאי ועוד. היה חברותא ובר פלוגתא של גיסו רבי יוחנן |
| רָמֵי בַּר חָמָא |
חתנו של רב חסדא (וגיסו של רבא שגם היה חתן רב חסדא). |
| רַבִּי שִׁמְעוֹן |
בר יוחאי, מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. מגדולי חכמי המשנה, מחבר ספר הזוהר. |
| רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל |
בן רבן גמליאל דיבנה. היה נשיא הסנהדרין בגליל, בדור רביעי של התנאים. |
| שְׁמוּאֵל |
דור ראשון לאמוראי בבל. דיין וחכם גדול בדיני ממונות. בקיא גם בחכמת התכונה והרפואה. יסד את ישיבת נהרדעא. הלכה כמותו במחלוקותיו עם רב בדיני ממונות |
| רַב שֵׁשֶׁת |
בן למשפחה פשוטה. תלמיד רב הונא. הלך בדרכו של רב. בקיא מופלא בתורה, במשניות וברייתות. יסד ישיבה בעיר שלחי. |
