מבעה ביאור דעת רב (ודחיית פירושים נוספים)

שאלת פתיחה

יסודות התורה שבעל פה

• 'תָּני קרנא'

  -אמוראים מסוימים שנו ברייתות. קרנא היה מהאמוראים בדור הראשון בבבל

• 'תְני'

   לפרש המשנה כאילו נכתבה באופן שונה

• בתוספות:
• תנא דבי חזקיה

   שנו בני ישיבתו של חזקיה

• "בלאו הכי משני שפיר"

  כאשר נשאלת קושיה אחרת אין להקשות מדוע לא הובאה קושיה זו, כי בין כה מקשים קושיה טובה.

תוכן

רשי ותוס'

• הוראת התוס'

  תוד"ה למחשביה בהדי מועדין  – תירוץ שמואל וביאור תשובת רב	הקדמה מוכרחת: לימוד המשנה בדף טו ע"ב חמשה תמין וחמשה מועדין [הערה בתוספות המושגים 'רישא' ו'סיפא' הם יחסיים. בתוס' שעבר הסביר ש'חב המזיק' לאתויי קרן הוא ההזיק השני (בדף ט') וכאן כותב 'אע"ג דתנא ברישא כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן' – 'ברישא' כאן הכוונה למשנה בדף ט'] מטרות: השוואה. התוס' מלמדנו לבחון את תירוצי רב ושמואל ביחס לשאר פרטי המשנה מבנה: א.ביאור דעת שמואל – כותב בסיפא רק דבר שיש בו חידוש. ב. ב' קושיות ע"ז (מילת המפתח לקושיות 'אע"ג'): 1. מדוע שנה בסיפא שן ורגל (תירוץ: יש בהם חידוש בסיפא) 2. מדוע שנה בסיפא קרן (תירוץ: איידי ששנה אותה גבי חמשה תמין) ג. קושיה לדעת רב: מדוע לא שנה אש ובור בסיפא להחשיבם יחד עם המועדים (תירוץ: 'מועד' שייך רק בבעל חי)
  *תוד"ה כראי אדם שאינו משלם את הכופר	הקדמה –הסוגיה בכתובות לה, א. [בפסוק העוסק באדם שהכה אשה הרה וילדיה נפטרו נאמר (שמות כא, כב) – "ולא יהיה אסון" – "ענוש יענש" כלומר, שאם האשה לא נפטרה הוא יצטרך לשלם ממון על הילדים שנפטרו. הגמרא בכתובות (לה עמוד א') מביאה שני אופנים להסביר מהו 'אסון' – א. 'דין אסון': שהאדם הכה אותה במזיד ואז הוא חייב במיתה ולכן נפטר מתשלומים מצד קלב"מ. ב. 'אסון ממש' שהאשה נפטרה ואז האדם נפטר אפילו אם הכה בשוגג.  ומוכיחה הגמרא מדעת תנא דבי חזקיה שאפילו ב'אסון ממש' שנעשה בשוגג גם האדם פטור ולומד זאת מהכתוב "מכה אדם ומכה בהמה וכו'" כמו שבמכה בהמה והרגה חייב בתשלומין בשוגג כמזיד כך מכה אדם שפטור מתשלומין גם אין חילוק בין שוגג למזיד] מטרות: א. הרחבת ידע תורני. ב. הבנת חילוקים דקים: 'אסון' 'דין אסון', כופר וממון שהזיק בשעת מיתה, האם הפטור כאן הוא מצד קלב"מ או ממיעוט הכתוב 'עליו'. א.קושיית ריב"א – הרי זו קולא! (כי קם ליה בדרבה מיניה). ב. תירוץ ריב"א: החומרא היא בשוגג (כדתנא דבי חזקיה) ג. תירוץ ר"י: הסיבה שנפטר אינה מדין קלב"מ אלא ממיעוט הפסוק 'אם כופר יושת עליו'.  מבאר התוס' שדברי 'תנא דבי חזקיה' לפטור ממון בשוגג – היינו ממון נוסף שהזיק בשעת חיוב המיתה – כגון דמי הוולדות (או בגד שקרע בשעת ההריגה) אבל לא את הכופר עצמו.
  תוד"ה כיון דכייף	החיוב ביישן שהזיק – רק כשהשכיב עצמו ליד כלים (ולא כשהביאום לידו לאחר שישן)
  תוד"ה ולטעמיך	לטעמיך היינו לשיטת שמואל
  תוד"ה אדם שמירת גופו עליו	טעם שלילת הגירסה במשנה 'וממונך' וההוכחה לכך (מזה שהגמרא לא הקשתה לרב 'אדם ממונו הוא?')  ביאור שורה האחרונה של תוס' – 'ומשום הכי אין צריך למחקו' –עיין מהר"מ.
  תוד"ה ואימא מבעה זה המים	ביאור ההוה אמינא (היכן הוזכרו בתורה, ובאיזה אופן הזיקו)  מבנה: א.יסוד ההצעה שמבעה זה מים – (הלא אין זה מסתדר בלשון 'מבעה') – כיון שקראי לא דייקי בלאו הכי.  ב.מקורם בתורה – ("ושלח") ב' קושיות על זה (א. הפסוק עוסק בבהמה. תשובה: מ"מ לשון הפסוק מלמד גם על מים. ב. מדוע לעיל בגמרא ששאלה 'במה אפשר להעמיד הפסוק ושלח מלבד רגל – לא הציעה מים? תשובה: מלכתחילה יש להעמיד במילי דבהמה.   ג. באלו מים עסקינן – מביא ב' אפשרויות: א. הזיק מכוח הדף בדק מים שפתח – [מקשה על זה ממה נפשך: 1. אם בכוח ראשון – הוא כוחו (והוי אדם שהזיק) 2. אם בכוח שני – גרמא. ומתרץ] החידוש שיתחייב גם בכוח שני. ב. לאחר שנחו – [ומתרץ ב' קושיות 1. למה אינו דומה לבור? כיון שהיה ברשות. 2. הרי נלמד במה הצד מבור? כדי לחייב בו כלים] ד. פירכא מפשט המשנה  – הלא במשנה מופיע שבמבעה יש רוח חיים! (זו פירכא טובה, אבל הגמרא הקשתה באופן אחר)
  תוד"ה מי כתיב מים נבעו – פשט (והשוואה לסוגיה דלעיל)	מדוע לא הקשה כמו בשן – מי כתיב 'נבעה'? (תירוץ: גבי מים מתאים הלשון 'מבעה' – שהם מבעבעים, משא"כ בשן – מתאים רק לשון נבעה (שהוא עצמו נגלה) ולא 'מבעה' (מגלה אחרים))

   

העשרה

• אדם מועד לעולם באיזה מקרים? הירושלמי, רמב"ם ועוד (לעיין בעולמות)