ביטחון בה' – מקבץ סיפורים

אדם אמיד ומכובד היה ר' גבריאל, אולם לילדים לא זכה. כאשר הפך לחסיד של אדמו"ר הזקן, סבל רדיפות ממשפחתו וחבריו שכעסו על כך, ומצבו הכלכלי הלך והתדרדר.

באחד מביקוריו אצל אדמו"ר הזקן, ביקש ממנו הרבי לתרום סכום גדול למצוות פדיון שבויים. חזר ר' גבריאל מודאג לביתו וסיפר לאשתו בצער כי איננו יודע כיצד להשיג את הסכום, כעת כשאינו אמיד כבעבר.

"מדוע הנך דואג?" שאלה אשתו "הרי הרבי לימדנו לבטוח בה' ולהיות בשמחה". מיהרה האישה ומכרה כמה מתכשיטיה היקרים, ואז חשבה: "כדאי שהנתינה תהיה שלימה, מכל הלב". מה עשתה? לקחה חול ושפשפה בעזרתו את המטבעות עד שהבריקו ונצצו, ואז מסרה את כל הכסף לבעלה.

בינתיים נפלה עליהם צרה חדשה. קרוביו העלילו עליו לשלטונות והא עמד בפני משפט חמור. החליט ר' גבריאל לנסוע מיד לרבי, לתת לו את כסף הצדקה ולקבל את ברכתו. מיד כשנכנס ליחידות, הניח ר' גבריאל את צרור הכסף על השולחן. הרבי קיבלו בברכה ופתח את הצרור. לתדהמת ר' גבריאל, נשפכו מתוכו מטבעות נוצצים ומבריקים, כאילו הותכו בזה הרגע.

"מנין לך הכסף?" שאל הרבי. סיפר ר' גבריאל כיצד מכרה אשתו את תכשיטיה וזירזה אותו לקיים את המצווה בשמחה. שמע זאת הרבי והכריז: "בטל הדין. הקב"ה 'ייתן ויחזור וייתן', לך ולאשתך, בנים ובנות ואריכות ימים לראות דורי-דורות. ייתן לך ה' הצלחה בכל אשר תפנה, עושר ונשיאת חן בעיני כל רואיך".

כעבור שנה לא היה קץ לשמחתם של ר' גבריאל ואשתו, בהולדת בנם בכורם, ונקרא שמו בישראל חיים.

ההורים הבינו כי מחלת בנם אנושה, וכי הרופא למעשה הרים ידיים. רק נס ישיב את הילד לחיים בריאים.

האב, ר' ישראל, נמנה עם חסידי רבי שמואל, אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש. הוא ידע כי רק דרך אחת נותרה להציל את בנו – לנסוע לליובאוויטש, לבקש את ברכת הרבי, למרות הקושי לעזוב את בנו ואת משפחתו, בשעה שאינו יודע מה יהיה ביום המחר. באין ברירה נפרד מבנו וממשפחתו ויצא למסעו.

לקראת חג-הסוכות הגיע לעיירה. אווירת החג ממלאת את חצר הרבי, לחג-הסוכות הגיעו אורחים רבים ונהרת שמחה על פני כולם. 

אבל ר' ישראל יושב לו  מהורהר בשולחן שבקצה בית-המדרש. עיניו הדומעות כאילו אינן רואות את הנעשה סביבו. ממתין לפגישת ה'יחידות' שנקבעה לו לאחד מימי חול המועד סוכות. 

מקובל היה בין חסידים, כי אם הרבי לוקח בידו את הפתק מיד הנכנס, אזיי תבוא הישועה, אך אם הרבי אינו מושיט את ידו לקחת את הפתק אלא מורה להניחו על השולחן, סימן הוא כי אפסה תקווה חלילה…

נכנס ר' ישראל, מושיט את ידו למסור את הפתק לידו של הרבי, אולם הרבי מורה לו להניח את הפתק על השולחן. ר' ישראל קלט היטב את משמעות הדבר. ראשו נעשה סחרחר, בקושי הצליח למצוא את דרכו החוצה מן החדר. 

ליל שמיני-עצרת הגיע. עומד ר' ישראל בתוך מאות החסידים סביב בימת הרבי, וליבו שבור. שמחת התורה אופפת את הכול. זקנים וצעירים רוקדים בעוז, ועל השמחה מנצח הרבי. אך ר' ישראל אינו מסוגל להזיז את רגליו. 

לפתע התעשת והחל לומר לעצמו: "חסיד אתה? הלוא שמחת-תורה היום! כיצד תערבב את צער הגוף עם שמחת הנשמה. הכנס אל תוך ים השמחה ויהי מה". מיד הצטרף למעגל הרוקדים, מחבק את ספר-התורה, עיניו עצומות וכל-כולו שרוי בשמחה עילאית. כך רקד בשני ימי החג.

יצאו החגים, והרבי פנה לקבל את אורחיו הרבים ל'יחידות' לקראת שובם לבתיהם. בין הבאים היה גם ר' ישראל, שבא לקבל את ברכת הדרך, אך על בנו כבר לא הזכיר דבר. היה בטוח כי עליו לקבל את הגזֵרה באהבה.

הפעם קיבלוֹ הרבי בפנים מאירות ואמר: "בפעם הראשונה שנכנסת וביקשת בעבור בנך, לא ראיתי שום דרך להצילו; אולם כאשר בשמחת-תורה התעלית על עצמך, הגברת את הנשמה על הגוף ושמחת בשמחת התורה באמת – קרעת את גזר הדין ובנך יצא מהמשבר ורפואתו קרובה לבוא"…

את הסיפור הזה סיפר אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק) מליובאוויטש לכמה מחסידיו, ואמר: בחסיד הזה נתקיים המאמר 'שמחה פורצת גדר'.

ביום השני של חג הסוכות תש"ל, אירע אסון בשכונת קראון הייטס החבדי"ת בברוקלין. גברת גאנזבורג, אישה צעירה בת 40 נפטרה ממחלה קשה והשאירה אלמן מיוסר וחמישה יתומים קטנים.

המשפחה לא הספיקה לשבת "שבעה" עקב ימי החג , אך הכאב קרע את הנפש. הגיע ערב שמחת תורה והיתומים הקטנים התלבטו בינם ובין עצמם מה יעשה אביהם, החסיד ר' צבי הירש גאנזבורג.

היה לו מנהג לצעוד מדי שנה עם ילדיו בליל שמחת תורה לבית כנסת בשכונת פלטבוש כדי לשמח את המתפללים בריקודי ההקפות, והילדים הניחו כי האבא לא ימצא השנה את הכוחות לעשות את זה.

אבל ליל שמחת תורה הגיע והאבא ביקש מהסבתא להלביש את הילדים בבגדי חג וצעד איתם כרגיל לאותו בית כנסת מרוחק. להפתעתם, בשנה זו התגלו באבא כוחות חדשים. הוא התעלה מעל שברון לבו ורקד עם התורה בכל הכוח. לאחר מכן הם שבו לקראון הייטס, ואז עמדה בפני האבא משימה נוספת. הוא היה 'מתחיל הניגונים' בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, והלילה ליל שמחת תורה והוא אמור לבחור ניגונים עליזים ומתאימים לאווירת החג.

הרבי מלובאוויטש סיים את השיחה ופתאום נשמע קולו של הרב גאנזבורג מתחת לבימת ההתוועדויות שמתחיל מנגינה רוסית: 

"במים לא נטבע, באש לא נשרף". 

אכן, הוא היה נחוש לתת לשמחה לנצח את העצב. הרבי הביט בו במבט חודר ולפתע נעמד על רגליו, דחף את הכיסא אחורנית בעוצמה כזו עד שכמעט נפל. ואז החל לרקוד במקומו, בעוצמה לא מוכרת.

עשרים שנה חלפו ובערב שמחת תורה בתחילת שנות הנו"ן, צלצל הטלפון במשרדי ארגון "צבאות ה'" בניו יורק. על הקו היה יהודי אמיד שביקש לממן תכנית לילדים בשמחת תורה.

הצעיר שענה לטלפון ביקש להבין מה מושך אותו לעשות את זה? הוא לא נשמע חסיד חב"ד.

האיש אישר שאינו חסיד חב"ד, אבל יש לו זיכרון שהולך איתו לאורך כל השנים. לפני עשרים שנה הוא היה ילד בן 14 בבית כנסת קטן בפלטבוש. היה שם חבדני"ק אחד שהגיע עם חמישה ילדים קטנים ורקד עם התורה בכל העוצמה. אמרתי לאבי, סיפר היהודי, כי כנראה לאדם הזה יש חיים מאושרים ולכן הוא רוקד כך, אבל לתדהמתי אבי סיפר שהיהודי הזה התאלמן לפני פחות משבוע."אז למה הוא רוקד?", אבא ענה: "כי היום שמחת תורה, וחסיד אמיתי שמח בשמחת התורה". באותו הרגע החלטתי, אמר היהודי, שאם יהיה לי כסף, אעזור גם אני ליהודים לרקוד בשמחת תורה…

לפני שנים רבות, עוד לפני שקיבל הרבי את הנשיאות, בְּאַחַת הַשַּׁבָּתוֹת לאחר התפילה וההתוועדות יָצָא הָרַבִּי לָרְחוֹב יַחַד עִם הַבַּחוּרִים, שָׁם פָּגְשׁוּ יְהוּדִיָּה שֶׁהָלְכָה עִם תִּיק עַל כְּתֵפָהּ.

פָּנָה אֵלֶיהָ הָרַבִּי: "אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַתִּיק בְּשַׁבָּת?". (בחוץ לארץ אין עירוב, ולכן אסור לטלטל).

"זֶה לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי", אָמְרָה הָאִשָּׁה.

"יֵשׁ לָךְ אוּלַי בֵּן בצבא ארצות הברית?", שָׁאַל הָרַבִּי.

"כֵּן", עָנְתָה.

"תְּנַסִּי לַחְשֹׁב, אוּלַי הוּא כָּרֶגַע בְּסַכָּנַת חַיִּים וְאִם תַּסְכִּימִי לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת הוּא יִנָּצֵל", אָמַר לָהּ הָרַבִּי וְלֹא פֵּרֵשׁ.

הָאִשָּׁה הִתְרַגְּשָׁה מְאוֹד וְהֶחְלִיטָה שֶׁהִיא לֹא תְּטַלְטֵל יוֹתֵר בְּשַׁבָּת.

לְאַחַר כְּחָדְשַׁיִם קִבְּלָה הָאִשָּׁה מִכְתַּב מִבְּנָהּ וְכָךְ כָּתוּב בּוֹ: "זֶה הָיָה בְּשַׁבָּת לִפְנֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת. 

יָצָאתִי עִם כָּל הַפְּלֻגָּה לִמְשִׂימָה חֲשׁוּבָה. הָאוֹיְבִים זִהוּ אוֹתָנוּ וְיָרוּ עָלֵינוּ בְּלִי הַפְסָקָה. כְּבָר חָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא אֵצֵא מִכָּאן חַי וְלֹא אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אוֹתְךָ. הִרְגַּשְׁתִּי כִּי אֵלּוּ מַמָּשׁ רְגָעַי הָאַחֲרוֹנִים.

"לְפֶתַע הִגִּיעוּ כּוֹחוֹת נוֹסָפִים וְהִצְלַחְנוּ לְהִתְגַּבֵּר עַל הָאוֹיֵב. הַרְבֵּה חַיָּלִים מֵהַפְּלֻגָּה שֶׁלִּי נָפְלוּ בַּקְּרָב הַזֶּה וַאֲנִי בֵּין הַבּוֹדְדִים שֶׁנּוֹתְרוּ"…

הָאִשָּׁה סִיְּמָה לִקְרֹא אֶת הַמִּכְתָּב וְאָז הֵבִינָה: הַשַּׁבָּת שֶׁעָלֶיהָ כּוֹתֵב בְּנָהּ בַּמִּכְתָּב, הִיא בְּדִיּוּק אוֹתָהּ הַשַּׁבָּת בָּהּ אָמַר לָהּ הָרַבִּי לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת בְּנָהּ…

אֵיךְ הִצִּיל הֶחָסִיד רַבִּי אָשֵׁר מִנִּיקוֹלַיֵּיב אֶת חַיָּיו שֶׁל הָרַב מֵאִיר שְׁלֹמֹה יָנוֹבְסְקִי, סָבוֹ שֶׁל הָרַבִּי מִלְּיוּבַּאוִיטְשׁ וְרַב הָעִיר נִיקוֹלַיֵּיב?

בְּאַחַת הַשָּׁנִים, מַגֵּפַת 'טִיפוּס' הִשְׁתּוֹלְלָה בָּאֵזוֹר וְחָלָה בָּהּ גַּם הָרַב מֵאִיר שְׁלֹמֹה. הַמַּחֲלָה הָיְתָה מִדַּבֶּקֶת וּמְסֻכֶּנֶת מְאוֹד וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּרוּפָה. לָכֵן הָרָשׁוּיוֹת שָׁלְחוּ אֶת כָּל מִי שֶׁחָלָה בַּמַּחֲלָה, לִמְקוֹם 'הֶסְגֵּר' מְבוֹדָד מִחוּץ לָעִיר, לְשָׁם הָיָה מַגִּיעַ רַק רוֹפֵא יָחִיד בְּכָל יוֹם, שֶׁהָיָה מַנִּיחַ מָזוֹן וּתְרוּפוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה.

הַחוֹלִים סָבְלוּ שָׁם כַּמּוּבָן מִבְּדִידוּת, יֵאוּשׁ וְדִכָּאוֹן וּמֵתוּ בָּזֶה אַחַר זֶה. 

כְּשֶׁנּוֹדַע לְרַבִּי אָשֵׁר כִּי גַּם חֲבֵרוֹ הַטּוֹב הָרַב מֵאִיר שְׁלֹמֹה, נִשְׁלַח לְמִתְחַם הַבִּידוּד, הוּא לֹא יָשַׁב בְּחִבּוּק יָדַיִם. נָחוּשׁ לַעֲזֹר לוֹ, הָיָה רַבִּי אָשֵׁר נוֹסֵעַ מִדֵּי יוֹם לְמַחֲנֵה הַהֶסְגֵּר. לְהִכָּנֵס אֵלָיו הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל. בִּמְקוֹם זֹאת הָיָה נֶעֱמָד מִחוּץ לַגָּדֵר, מִתַּחַת לַחַלּוֹן הַגָּבוֹהַּ וְקוֹרֵא בְּקוֹל רָם אֶת פֶּרֶק יא מֵ'אִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ' שֶׁל אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן, הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל סֵפֶר הַתַּנְיָא.

הָאִגֶּרֶת, הַפּוֹתַחַת בַּמִּלִּים "לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה", עוֹסֶקֶת בַּחֲשִׁיבָה חֲסִידִית עַל שְׁאֵלַת קִיּוּמוֹ שֶׁל הָרַע בָּעוֹלָם וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ לַמְרוֹת הַיִּסּוּרִים. בָּאִגֶּרֶת מֻסְבָּר שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל הַיִּסּוּרִים וְהַסֵּבֶל אֵינָם רַע, הֵן טוֹבוֹת שֶׁמַּגִּיעוֹת בְּצוּרָה מֻסְוֵית, מְכֻסָּה, וְלָכֵן נִרְאוֹת כְּמוֹ רַע. אִם רַק עוֹבְדִים עַל זֶה מַסְפִּיק וּמִתְבּוֹנְנִים בְּמַשְׁמָעוּתָן הַפְּנִימִית שֶׁל הַיִּסּוּרִים, מַצְלִיחִים לִרְאוֹת בָּהֶם טוֹבָה מַמָּשִׁית וְאַף לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶן.

לַמְרוֹת שֶׁרַבִּי אָשֵׁר בִּכְלָל לֹא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהָרַב מֵאִיר שְׁלֹמֹה יָכוֹל אֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ, הוּא הִמְשִׁיךְ לְהַגִּיעַ אֶל מְקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ מִתַּחַת לַחַלּוֹן הַגָּבוֹהַּ, וּלְהַקְרִיא בְּקוֹל אֶת הָאִגֶּרֶת הַמְּעוֹדֶדֶת. כָּךְ עָשָׂה יוֹם אַחַר יוֹם, בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם רְצוּפִים! בְּתִקְוָה לְעוֹדֵד אֶת חֲבֵרוֹ הַטּוֹב בְּאוֹתָם יָמִים קָשִׁים.

נֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, בְּחַסְדֵי הַשֵּׁם הִתְאוֹשֵׁשׁ הָרַב מֵאִיר שְׁלֹמֹה מֵהַמַּחֲלָה וְחָזַר לְבֵיתוֹ. כַּאֲשֶׁר נִפְגַּשׁ לָרִאשׁוֹנָה עִם יְדִידוֹ, הוּא אָמַר לוֹ: "דַּע לְךָ שֶׁרַק בִּזְכוּתְךָ אֲנִי חַי! בְּכָל יוֹם, לְאַחַר שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קֶטַע הַתַּנְיָא שֶׁהִקְרֵאתָ לִי, הַרְגָּשָׁתִי נֶעֶשְׂתָה חֲזָקָה וּבְרִיאָה קְצָת יוֹתֵר. הַמִּלִּים שֶׁהִקְרֵאתָ לִי עוֹדְדוּ אוֹתִי וְהֶעֱנִיקוּ לִי הַשְׁרָאָה לְהִשָּׁאֵר חָזָק וְאוֹפְּטִימִי לַמְרוֹת הַמַּצָּב. זֶה חִזֵּק בִּי אֶת הָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם וְאֶת הַתִּקְוָה שֶׁאִפְשְׁרוּ לִי לְנַצֵּחַ אֶת הַמַּחֲלָה וְלֹא לְהִכָּנַע לָהּ".

”סע לכפר מסויים“ נאמר לרבי ישראל הבעל שם טוב מן

השמיים, ”שם תוכל לראות מהו ביטחון אמיתי בבורא העולם“.

קרא הבעל שם טוב לתלמידיו וציווה עליהם להתכונן

לנסיעה. הם הגיעו אל הכפר והתארחו אצל בעל האכסניה

המקומית שקיבל אותם בסבר פנים יפות והגיש להם

ארוחה משביעה.

למחרת בבוקר, באמצע תפילת שחרית, נכנס שוטר אל

האכסניה כשבידו מקל. הוא דפק במקלו על השולחן שלוש

פעמים ויצא מן הבית. תלמידי הבעל שם טוב לא הבינו מה

קרה אך לא אמרו מאום.

התפילה הסתיימה ועוד בטרם הספיקו ליטול את ידיהם

לסעודה, הופיע השוטר. שוב דפק השוטר במקלו שלוש

פעמים על השולחן והסתלק מן הבית. ”מה עשה השוטר“?

התעניין הבעל שם טוב.

”השוטר הוא שליחו של הפריץ ממנו אני חוכר את

האכסניה, היום הוא היום האחרון לתשלום דמי השכירות

השנתיים אותם טרם שילמתי. הנקישות על השולחן

מסמלות את אזהרות הפריץ; השוטר מופיע בבית שלוש

פעמים כדי להזכיר לי שאשלם את החוב. אם לא אעשה

זאת לאחר האזהרה השלישית, השוטר יופיע שוב כדי

להשליך אותי ואת משפחתי אל הכלא“.

”ניכר שאתה רגוע ושליו, ויש לך את הסכום המבוקש“ אמר

רבי ישראל. ”מדוע שלא תיגש אל הפריץ לשלם את חובך,

ולאחר-מכן נסב כולנו לאכול בשלווה“?

”אודה על האמת: אין לי בכיסי ולו פרוטה אחת. אך אינני

דואג, אני בטוח שבורא העולם יעזור לי“ השיב בעל

האכסניה והמשיך, ”הבה נסב לאכול כעת. נותרו עוד

שלוש שעות עד שהשוטר יופיע שוב.“ התלמידים הביטו

בו בהשתאות אך לא אמרו דבר. והתיישבו לאכול ארוחת

בוקר.

בתום הארוחה הופיע השוטר בפעם השלישית. כשהסתלק,

סיים בעל הבית לסעוד את ארוחתו בנחת, בירך ברכת

המזון בכוונה, לבש בגדים נאים ועמד לצאת מן הבית.

”להיכן אתה הולך?“ תמה הבעל שם טוב. – ”אני ניגש אל

הפריץ לשלם את חובי“. – ”האם כבר השגת את הסכום

הדרוש?“ – ”לא. אך אני שם את מבטחי בבורא העולם“.

הבעל שם טוב ותלמידיו עקבו אחרי בעל האכסניה בדרכו

אל בית הפריץ.

דמותו של בעל האכסניה התרחקה, כשלפתע הופיעה

עגלה בעיקול הדרך ונעצרה לידו. מן העגלה יצא אדם לבוש

בהידור, החליף עמו כמה דברים, בתומם שב אל העגלה

והמשיך בדרכו. לאחר רגעים אחדים העגלה שבה לכיוון

בעל האכסניה, האדם שיצא מתוכה מנה לידיו של בעל

האכסניה סכום כסף והם נפרדו בלחיצת ידיים.

התלמידים היו סקרנים לדעת מה אירע. הם עצרו את האדם

וביררו אצלו: ”מדוע נתת לבעל האכסניה סכום כסף“?

”בעל האכסניה מפיק שיכר משובח, וביקשתי לרכוש

ממנו את תוצרת השיכר בשנה הקרובה. הוא ביקש סכום

מסויים אך אני ביקשתי לשלם סכום נמוך מכך ולפיכך

נפרדנו לשלום. אחרי כמה רגעים הגעתי למסקנה שמוטב

לי לעשות עסקים עמו שכן הוא ידוע כאדם ישר, ולפיכך

סיכמנו על העיסקה והענקתי לו את הסכום שביקש“ סיפר.

פנה הבעל שם טוב לתלמידיו: ”רואים אתם עד כמה גדול

כוח הביטחון בבורא העולם“!