דע מה שתשיב: עשרה בטבת, ציון יום הקדיש הכללי

דע מה שתשיב 

עשרה בטבת – ציון יום הקדיש הכללי
בשנת תשי"א  (1950)  קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי להרוגי השואה שלא נודע יום מותם. היתה בכך פשרה מול רבני היהדות החרדית שלא היו מוכנים לקבוע יום מיוחד לקדיש הכללי; אך כיוון
שהמדובר בעשרה בטבת – התקבל הדבר.
עם זאת, בפועל הדבר נהוג ומצויין רק על ידי הציונות הדתית, וכמעט לא ידוע בציבור החרדי.
כיון שלא מדובר בתאריך חדש עם מנהגים מיוחדים – לא אמורה להיות לכאורה בעיה בציון או איזכור יום עשרה
בטבת בתור יום שבו גם מעלים על זיכרוננו את קדושי השואה, הי"ד.
סימוכין לכך: בשיחת עשרה בטבת תנש"א (תורת מנחם התוועדויות – תנש"א, חלק ב', עמ' 119 ואילך), בתקופת ההמתנה לפרוץ מלחמת המפרץ, דיבר הרבי אודות השואה בביטויים נדירים. היה זה בקשר לכך שפלוני איים על
יושבי הארץ שאינם שומרי מצוות – שהקב"ה ח"ו יעניש אותם, ועוד עלולה לשוב שואה נוספת ח"ו.
אריכות הדיבור והכאב הנורא שהיה נראה על פני הרבי בדברו על מה שאירע – הוכיחו לכאורה (לדעת כו"כ) שהרבי קיבל בדיעבד את העובדה שיום זה קשור בהשגחה פרטית עם זכרון השואה.
למעשה – אין מניעה להזכיר את עובדת היות עשרה בטבת יום הקדיש הכללי.