באיסור מלאכה מהתורה  קיימים תנאים:

א. דרך עשיית המלאכה– אדם חייב מן התורה אם עשה את המלאכה כדרך שרגילים לעשותה ולא בשינוי.

ב. הכוונה בעשיית המלאכה – אדם חייב מן התורה אם התכוון לעשות את המלאכה ולא דבר אחר. לדוגמה: ללכת יחף על דשא, ייתכן שייתלש דשא (מלאכת קוצר), אך הכוונה היא ללכת ולא לתלוש דשא ואין וודאות שהדשא ייתלש..

"פסיק רישא"- אם למעשה שעושה תהיה תוצאה  וודאית הכרחית שיעבור על מלאכה, "פסיק רישא ולא ימות?!"- זהו משפט בארמית שמשמעותו- כאשר כורתים את הראש של העוף, גם אם אין רצון וכוונה להרוג את העוף אלא רק להשתמש בראשו, ברור מאליו שהעוף ימות.

בהלכה יש לעיתים היתר לעשות פעולה אם לא התכוון לעשיית מלאכה אסורה. אולם מצבים המוגדרים "פסיק רישא" הם כאלה שבהם האדם שעושה את המעשה מוכרח לדעת מראש שיש למעשהו תוצאות אסורות, מכיוון שהן בלתי נמנעות, ואין העושה זאת יכול לטעון שאינו מתכוון לכך – הפעולה אסורה גם ללא כוונה.

לדוגמה: אם בסגירת דלת הבית ברור שתוך סגירת הדלת תִכָּלֵא חיה בבית, אף שאינו מתכווין לכך, אסור לסגור את הדלת, שהרי זו מלאכת צד מדין פסיק רישא.

ג. המטרה בעשיית המלאכה – תיקון/ קלקול – אדם חייב מן התורה אם עשה את המלאכה בשבת בדרך תיקון או למטרת תיקון, אך אם עשה את המלאכה בדרך קלקול והשחתה פטור ואסור מדברי סופרים. לדוגמה: אם המפריד פתיל העשוי מהרבה חבלים כי רוצה שיהיו בידיו הרבה חבלים- חייב משום מתיר, אך אם הפריד כדי לקלקל את החבל- פטור אך אסור.

ד. עשייה ישירה ולא עקיפה – אדם חייב מן התורה אם עשה פעולה שממנה המלאכה נעשית באופן ישיר, אך אם אינו עושה את הפעולה אלא רק גורם שהמלאכה תיעשה כתוצאה מהפעולה – נקרא "גרמא" ופטור מהתורה.

לדוגמה: אם אדם פורש מלכודת, ורק אחר כך נכנס בה בע"ח- גרמא.